החלטה בתיק ע"א 4597/04

           בפניי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט י' זפט).

           המבקש ניהל משא ומתן עם המשיבים 1,2 (להלן - המוכרים) בנוגע לרכישת ביתם. לאחר מספר חילופי טיוטות של חוזה המכר בין עורכי הדין של הצדדים נראה היה שנתקבל נוסח מוסכם לחוזה ונקבעה פגישה בין הצדדים בנוכחות עורכי דינם. ואולם, יום לפני הפגישה המתוכננת, הודיעו המוכרים למבקש כי הפגישה מבוטלת ומספר ימים לאחר מכן חתמו המוכרים עם המשיבים 3,4 (להלן - הקונים) על חוזה למכירת הבית. מששמע המבקש על חתימת ההסכם בין המוכרים לקונים הזדרז והגיש לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה בה תבע כי יינתן סעד הצהרתי לפיו בינו לבין המוכרים נכרת חוזה מכר תקף ואילו ההסכם שנכרת בין המוכרים לקונים אינו תקף. לטענת המבקש, טיוטת החוזה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים מהווה למעשה חוזה לכל דבר שכן היא עונה על דרישות המסוימות וגמירות הדעת. עוד טען המבקש כי העדר החתימה על החוזה אינה אלא פגם פורמלי אשר אין בו כדי לשלול את תוקף ההסכמה בין הצדדים. בתשובתם לטענות המבקש טענו המוכרים כי הליכי המשא ומתן בינם לבין המבקש לא הבשילו לכדי הסכם מחייב ועל כן אין לומר כי נכרת ביניהם חוזה. 

           בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים ולאחר שמיעת העדויות החליט לדחות את התובענה. בית המשפט המחוזי קבע מספר ממצאים עובדתיים. ראשית קבע בית המשפט המחוזי כי בין עורכי הדין של הצדדים הושגה הסכמה על נוסח של טיוטת חוזה בו גובשו כל פרטי העסקה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הפגישה שנקבעה בין המבקש למוכרים נועדה לצורך החתימה על החוזה וכי הסיבה היחידה שבגינה ביטלו המוכרים את הפגישה היתה ההזדמנות שנקרתה בדרכם למכור את ביתם לקונים בסכום גבוה יותר. למרות האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי לא עלה בידי המבקש להוכיח במידה הנדרשת את התקיימותה של גמירות דעת אצל המוכרים לחתימה על ההסכם. בית המשפט המחוזי סבר כי לא התקיימו גילויים חיצוניים כלשהם, כגון חתימה על החוזה או לחיצת יד, היכולים להעיד על קיומה של גמירות דעת מצד המוכרים ועל כן, בהעדר גמירות דעת, לא נכרת חוזה תקף. בית המשפט המחוזי סבר כי הצלחתם של עורכי הדין להגיע לנוסח מוסכם ביניהם של החוזה אינה יכולה להוות תחליף לגמירות דעת הצדדים ובהעדר ראיה לגמירות דעתם של המוכרים עצמם, אין לומר כי נכרת בינם לבין המבקש חוזה מחייב. 

           המבקש לא השלים עם הכרעתו של בית המשפט המחוזי והגיש ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הערעור הגיש המבקש את הבקשה המונחת בפניי למתן סעד זמני לתקופת הערעור. בבקשתו טען המבקש כי הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי מובילים למסקנה כי אצל המוכרים התגבשה גמירות דעת לכריתת החוזה. המבקש חזר על טענתו לפיה אין לייחס חשיבות להעדרה של החתימה על החוזה שכן מדובר באקט פורמאלי בלבד ומהראיות האחרות עולה כי המוכרים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה עימו. ביום 17.5.04 הוצא על ידי צו ארעי המורה למשיבים להימנע מלהשלים את ההתקשרות ביניהם עד למתן החלטה אחרת. כן הוריתי למשיבים להגיש תגובתם לבקשה לסעד זמני.

           בתגובותיהם, סומכים המשיבים את ידיהם על מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכח כי נתגבשה אצל המוכרים גמירות דעת לחתימה על חוזה מחייב. המשיבים מעלים בתגובותיהם טענות רבות נוספות אך חלק מטענות אלו נדחו כבר בבית המשפט המחוזי וחלקן האחר אינו רלוונטי לבקשה שבפניי ולכן לא ראיתי להתייחס אליהן. באשר למאזן הנוחות הרי שהן הקונים והן המוכרים הצביעו על הנזקים העלולים להיגרם להם עקב עיכוב העסקה.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות המשיבים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום ליתן הסעד המבוקש. אכן, בית המשפט המחוזי קבע כי גירסת המבקש באשר להשתלשלות העניינים בעסקה מקובלת עליו. כמו כן דחה בית המשפט המחוזי את טענת המוכרים כי הודיעו למבקש על הפסקת המשא ומתן וקבע כי הסיבה היחידה להחלטת המוכרים לעצור את הליכי ההתקשרות עם המבקש היתה ההזדמנות שנקרתה בפניהם. עם זאת, חרף הממצאים העובדתיים הללו, קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שהגיע המשא ומתן בין בא-כוח המוכרים לבא-כוח המבקש לשלביו האחרונים, לא התגבשה עדיין גמירות דעת מלאה אצל המוכרים. בקביעה זו - שבערעור עצמו תיבחן הן לגופה והן בהשוואה לממצאים האחרים שנקבעו - אין אני מוצאת, בשלב זה, פגם מן הסוג היכול ללמד על סיכויים טובים למבקש בערעורו.

           באשר למאזן הנוחות הרי שנראה כי אכן, אי מתן הסעד הזמני עלול לסכל את מטרת הערעור. למרות זאת, באיזון שבין הנזק שעלול להיגרם למבקש (אם יזכה בערעורו) לבין הנזק שעלול להיגרם למשיבים - ובענין זה מדובר כמובן, בעיקר בנזקיהם של הקונים - נראה כי הכף נוטה לטובתם של המשיבים. זאת, כאמור, במיוחד לנוכח מעורבותם של הקונים כצדדים תמי לב בעסקה אשר שילמו כבר חלק מתמורתה ונרשמה לטובתם הערת אזהרה. באשר למבקש הרי שבינו לבין המוכרים לא נחתם זכרון דברים, לא הועברה תמורה כלשהי ולא הוכח, לכאורה, כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה. בנסיבות אלו אין לומר כי המבקש ביצר את האינטרס שלו בנכס הספציפי באופן שמצדיק כי תינתן לו הגנה על אינטרס זה בדרך של צו מניעה זמני כנגד השלמת העסקה, העשוי לעכבה לתקופה ממושכת, על כל הנזקים הצפויים עקב כך.   

           אשר על כן, הבקשה נדחית והצו הארעי שהוצא לטובתו של המבקש מבוטל.

           בנסיבות הענין לא ראיתי ליתן צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"ה בסיון התשס"ד (14.6.2004).

                                                                                              ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: